מתי לפנות לטיפוול

ישנם שני מקרים בהם נרצה לפנות לטיפול. האחד, הוא אם הננו מתמודדים עם מחלה או הפרעה נפשית קלינית (כלומר, העונה לקריטריונים של אבחון פסיכיאטרי, על פי ספרי האבחנות המקובלים), שלנו או של קרוב אלינו. במקרה זה, ייתכן שעברנו כבר אבחון של הבעיה וייתכן שזאת תהיה המשימה הראשונה של הטיפול. וכאן מגוון התופעות גדול, והוא יכול למנות התמודדות עם דכאון, חרדה, ספקות טורדניים, קשיים ספציפיים סביב אכילה ועוד ועוד.

 

המקרה השני, הוא זה של אי נחת, סבל יומיומי, ספק או שאלה חוזרים, קשיים סביב יחסים, זוגיות, סביב מימוש עצמי מקצועי, קשיים בהסתגלות, במציאת המקום שלנו, ועוד. גם כאן, ייתכן שהתופעות מפריעות יותר או פחות לתפקוד או לנוחות שלנו.

 

לגבי שני המקרים הללו, אצטט את אריך פרום המזכיר לנו שקשיים נפשיים ו"אי שפיות" הינם לעיתים קרובות דווקא הוכחה  של שפיות, של רגישות מוסרית אם תרצו, של אנושיות:

 

"אדם שלא התנכר לחלוטין, שנשאר רגיש ומסוגל להרגיש ולהינגע, שלא איבד תחושה של כבוד, שאיננו "למכירה", שעדיין יכול לסבול לנוכח סבל של אחרים, שלא רכש באופן מלא את צורת הקיום של "בעלות"- בקיצור, אדם שנשאר אדם ולא הפך לדבר- איננו יכול שלא לחוש בודד, חסר ישע, ומבודד, בחברה של היום. הוא לא יכול שלא להטיל ספק בעצמו ובהחלטותיו, ושלא לומר, בשפיותו. הוא אינו יכול שלא לסבול, אף כי הוא עשוי לחוות רגעים של אושר ובהירות הנעדרים מחייהם של עמיתיו ה"נורמליים". לא נדיר שיסבול מנוירוזה שהינה תוצאה של אדם שפוי החי בחברה בלתי שפויה, במקום המקרה הקונבנציונלי יותר של אדם חולה המנסה להסתגל לחברה חולה. בתהליך הצלילה לתוך האנליזה, כלומר, הצמיחה ליותר פרודוקטיביות ועצמאות, תסמיניו יימצאו מרפא".

 

אם נצא מנקודת מבט זו, ונזכור שאין באמת נורמלי ולא נורמלי, אלא שכולנו לעיתים סובלים (בדרכנו) מהחיים עצמם, ואם ניזכר, שבחויה הזאת שותפים רבים וטובים, ושאנחנו לא היחידים המצויים בה, הרי שכבר הקלנו על עצמנו משמעותית.